סידרת: "אריזה משפחתית"
העבודות בסדרה זו כוללות אובייקטים שנעטפו בבדי יוטה ופשתן גס. בדים ששימשו במקור כשקים להעברת חומרי מזון יבשים. הבד תפור במהודק על גבי האובייקט כשהוא מגן עליו וחונק אותו בו זמנית.הוא יוצר עור לחפצים ובכך מבליט את המורפולוגיה של החפץ ובו בזמן מסתיר אותו. התוצאה היא חמקנית וחידתית, אניגמטית כמו הזיכרון.
אני מנסה ליצג את האופן בו הזיכרון – על האמת והבדיה שבו – משפיע עלינו על ידי צבירת העבר בתוך ההווה באמצעות חפצים יום יומיים, רהיטים, סמלים תרבותיים וצילומים.
המיצב עבורי הוא עסוק במרחב המאפשר לי בדיקת יחסים בין אובייקטים וחלל נתון תוך יצירת מרחבים מומצאים שאינם קיימים בהכרח במציאות. התייחסות דומה למרחב מצאתי ב"הטרוטרופיה" של פוקו, "ליצור מרחב של אשליה המכריז על המרחב הממשי כולו."
"הקמת המיצב כרכה יחד לוגיסטיקה של קבלן בנין ועמלנות של תופרת"(רבקה מאיר,עיתון "סטודיו").
שולחן ערוך
בעבודתי 14 מערכות כלי אוכל עטופים בבד יוטה על ידי תפירה ידנית מהודקת, תלויים מן התקרה בחוטי ברזל דקים, עד לגובה שולחן, מסודרים כשולחן ערוך כאשר השולחן עצמו נעדר. הבד מקורו בשקי יוטה המשמשים לניוד חומרי גלם למזון. היוטה יבשה, חסרת צבע והדר.
שם העבודה מתייחס למסורת היהודית לסדר המצוות היהודי אבל העבודה עצמה מדגישה את העשייה והעבודה היומיומית (labor).
שולחן האוכל הוא אחד האלמנטים המרכזיים (ובמידה רבה גם המכוננים) בסדר הביתי. השולחן הוא מקום כינוס, מפגש, דיאלוג, הזנה אך הוא גם מייצג את הסדר החברתי הכללי כפי שהוא בא לידי ביטוי בתא המשפחתי.
השמטת השולחן המלווה בתליית כלי האוכל ממקדת ומותירה את מרכיב המפגש והדיאלוג. הסדר, אמנם, הופך לחשוף, פגיע ובלתי יציב בהעדר שולחן תומך ומחזיק, אך יחד עם זאת הריחוף הוא ביטוי לאפשרות השנוי של הסדר, אפשרות שנוי נקודת המבט.
הערעור על מרכיב יום יומי המובן מאליו, יוצר קרע, פתח במציאות דרכו עולים רוחות רפאים.
מיצב: "תמונת נוף 1"
"כל מה שקורה במקום בו אנו חיים בנו הוא קורה" פרננדו פסואה
העבודה מבטאת מתחושת הקיום שלנו במקום הזה בזמן הזה
מיצב בחלל הגלריה של קיבוץ נחשון. המיצב מורכב משקי יוטה מלאים בחול המונחים על הרצפה, סאונד הבוקע מפתחי הביוב שבתוך הגלריה, אובייקטים וחלקים ארכיטקטוניים השייכים למבנה עטופים ותפורים בבדי יוטה ופשתן.
בשק היוטה באים לידי ביטוי היובש והצחיחות של הנוף המדברי ושל הקיץ הישראלי.
נוף הוא מושג ציורי אבל גם מושג גיאוגרפי שיש לו זיקה לטריטוריה וכוח.
ההכלאה הנוצרת ב"תמונת נוף1 " בין טריטוריה פנימית לבין נוף מדברי יוצרת תחושה קשה של מרחב הזוי שאין לו מקום ממשי אבל יחד עם זאת הוא מוכר לנו.
אמביוולנטיות של פנים וחוץ, קיבעון ותנועה, יציבות וחוסר שיווי משקל.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=588761
