הציור בנוי כולו מקווים אנכיים, הדימוי מתגלה מתוך התכווצות והתפשטות של קווים כהים ובהירים, בין הצל לאור. בציור אין דימוי ורקע, הוא מורכב ממפגשים בין שני מרכיבים מנוגדים תנועה מתמדת של מחיקה ובניה בין שני עולמות. תמיד ישנו "אלמנט שלישי" –מנורה או אלומת אור, כנקודת משיכה, פיתוי, כסימן שאלה. ההדגשה על הפרספציה האופטית במובן הפיסיקלי, אמנות כ"פנומנולוגיה" של ראיה. שטח הפנים מהבהב, מבעבע, מגרה חוויה גופית המדגישה את אלמנט ההפרעה. מיכאל פאסטורו ,מרצה בסורבון בהיסטוריה של סמלים מערביים, כותב בספרו בגדי השטן מציין כי בתחילה היו אלו החריגים והמוקעים מן החברה שלבשו בגדי פסים. במשך הדורות שמשו הפסים כסימן, כציון , כעיטור, אמבלמה, אטריבוט, ולא משנה המדיום הטכניקה או הקונטקסט תמיד יש בהם מן הסכנה, האשור וההרשאה. הוא מדבר על כך שבעבודות פסים אי אפשר להבדיל בין הסטרוקטורה לדימוי, הפסים הם מבנה שחוזר עד אין סוף, החלק מיצג את השלם, המבנה משתלט על הצורה ואז מתקבלת פלסטיות יוצאת דופן. כמו במעבר חציה, הפסים מיצגים מעבר ואת הקושי לעבור בו זמנית. למרות שכל פס לעצמו הוא מוגדר וברור, למרות שתפקידם בתרבות לסמן ולהגדיר אין ברישומם שום דבר מוגדר הכול יחסי ומשתנה ומתעתע כל הזמן. בהתחלה ציירתי עם מכחולים עבים אך לאט לאט זה עבר למכחולים דקים אפס ואחד.
זה לקח אותי בתחושה לרקמה. הפסים מסמנים את הזמן ויחד עם זאת יוצרים קצב. מצד אחד רציתי לעשות עבודה אחת שתאסוף את הזמן היה לי צורך לצייר אך לא רציתי לאסוף ציורים, מאידך ברגע שאתה מסמן את הזמן מצייר אותו אתה לא ממש חי אותו, עניין אותי הפרדוקס הזה והפרדוקס שמייצרים הפסים: שטח הפנים המפוספס נראה בלתי נשלט וכמעט סמוי,היכן הם מתחילים? היכן מסתיימים? מה מלא ומה ריק ? מה קדימה ומה אחורה?מה מעל ומה מתחת?
.jpg?id=2995159)
